שתי בעיות של המערכת הפיננסית

שתי בעיות גדולות של המערכת הפיננסית
והדרך להתמודד איתן
שני מחקרים חשובים שהתפרסמו לאחרונה בארה"ב מצביעים על כך שהדרך שבה מתנהלת המערכת הפיננסית גורמת נזקים ללקוחותיה ולכלכלת המדינה כולה.
במונח "המערכת הפיננסית" הכוונה היא לכול "ענף הפיננסים" שכולל את : הבנקים, חברות הביטוח, "בתי השקעה", הברוקרים, החתמים, מנהלי-תיקים ויועצים שונים.
הנזקים שהמערכת הפיננסית גורמת הם משני סוגים :
1) המערכת הפיננסית בדרך התנהלותה, גורמת מידי כמה שנים למשברים שעלולים לגרום למשבר כלכלי בכול המשק.
2) המערכת הפיננסית היא יקרה מידי.
1. הסכנה של משברים
במחקר הראשון:Stephen Davis, Jon Lukomnik and David Pitt-Watson :
"What they do with your Money: How the Financial System Fails us and How to fix it". Yale University Press
מתארים המחברים איך המערכת הפיננסית נכשלת ומכשילה את כול הציבור בקיום אחד מתפקידיה העיקריים : לשמור על הנכסים של הציבור.
המערכת הפיננסית מתנהלת באופן כזה שכל מוסד פיננסי מנסה למקסם את רווחיו. ולכן נוטה לקחת סיכונים, שמסכנים אותו, ואף את המערכת כולה. מוסדות פיננסיים נוטים להמעיט בהערכת הסיכונים לעתים קרובות.
כך למשל, המנהלים של הבנק "להמן בראת'רס (Lehman Brothers ) לא חשבו שהם מסכנים את הבנק, את עצמם ואת כל המערכת של ארצות הברית. אבל הבנק פשט את הרגל.
למוסדות פיננסיים בבעלות פרטית, שמטרתם להשיג רווחים לבעליהם (ולמנהליהם) יש נטייה מובנית להסתכן בסיכונים שהם אינם מעריכים את חומרתם, ושגורמים מפעם לפעם להפסדים גדולים שגורמים נזק גדול לכול המערכת.כך כל כמה שנים המערכת הפיננסית גורמת משבר פיננסי שגורר בעקבותיו משבר כללי בכלכלה. בעידן הגלובליזציה המשבר מתפשט מארץ לארץ כמו שריפה בשדה קוצים ולפעמים ארצות אחרות שאליהן המשבר מתפשט סובלות מפגיעות יותר קשות.
המשבר הפיננסי בשנים 2008-2007 הראה בצורה ברורה, שאסור להתעלם מסכנה זו. מרבית הבנקים, בתי ההשקעות וגם חלק מחברות ביטוח, שפעלו מתוך שאיפה להרוויח בסביבה תחרותית, סיכנו את עצמם ואת הציבור, וגרמו נזק עצום ולמשבר כלכלי עולמי שעדיין סובלים ממנו בארצות רבות. הממשלה האמריקאית והממשלות במרבית ארצות המערב היו צריכות להציל את הבנקים וחברות הביטוח שכשלו ולהזרים אליהם מיליארדים רבים.
בגלל קשרי הגומלין בין המוסדות הפיננסיים נפילה של מוסד אחד עלולה לגרור נפילה של מוסדות אחרים ושל המערכת כולה. עניין קשרי הגומלין דורש אולי הסבר: הבנקים מפקידים פקדונות אחד אצל השני. בתי ההשקעות מפקידים פקדונות אצל הבנקים, ולפעמים לווים מהבנקים. חברות הביטוח מפקידות פקדונות בבנקים וגם לוקחות הלוואות מהם. מה גם שבישראל חלק מחברות הביטוח הן גם בתי השקעות. אם ברוקר אחד לא משלם את התמורה עבור ניירות ערך (או נכסים אחרים) שקנה, מייד ברוקרים אחרים מרגישים מחסור במזומנים ועלולים להיקלע לקשיים. הם ייאלצו ללוות מהבנקים, או לחרוג ממסגרות האשראי שלהם. אם ברוקר גדול נקלע לקשיי נזילות הדבר יורגש מייד בכול המערכת. המקרה של להמן בראת'רס הוא דוגמה כזאת. להמן בראת'רס לא היו בנק במובן הרגיל של המילה אלא בית השקעות וברוקר גדול. הם היו הברוקרים הגדולים ביותר למסחר עתידי בנפט ובאופציות נפט, הם סחרו בניירות ערך ובאופציות מכול מיני סוגים, הם היו חתמים ועושי שוק של ניירות ערך ועוד. המערכת הפיננסית תלויה באמון של הציבור, אם בנק אחד נקלע לקשיים ואיננו מכבד את התחייבויותיו, הציבור עלול לחשוש שגם בנקים אחרים לא יכבדו את התחייבויותיהם ויתחיל למשוך את פקדונותיו. מכאן הדרך מהירה להתמוטטות המערכת כולה.
במצב הזה יש צורך להגביר ולחזק את הפיקוח על הבנקים ועל המוסדות הפיננסיים האחרים, להגדיל את ההון העצמי של המוסדות הפיננסיים, ולכפות עליהם יצירת "כרי ביטחון" נוספים. ואכן בכול העולם המגמה היא לחזק ןלהקשיח את מוסדות הפיקוח וההסדרה של המערכות הפיננסיות, להחמיר את ההגבלות על המוסדות הפיננסיים, ולדרוש מהם להגדיל את ההון העצמי. המגמה הזאת משתקפת בסטנדרטים שנקבעים ע"י מוסדות בינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק לתשלומים בינלאומיים. בנקים ומוסדות אשראי אחרים שלא יעמדו בסטנדרטים האלה מסתכנים בכך שדירוג האשראי שלהם יופחת או שמוסדות פיננסיים בארצות אחרות יסרבו לנהל איתם קשרים עסקיים.
אבל בישראל שר האוצר וועדת שטרום ממשיכים לקדם את רעיונותיהם להגדיל את מספר מוסדות האשראי על ידי פיצול חברות כרטיסי האשראי מן הבנקים ועל ידי עידוד הקמת בנקים חדשים. וזאת כאשר הם מתעלמים מכך שמוסדות אשראי קטנים מגדילים את הסיכון ליציבות המערכת .לפי דיווחים בתקשורת שר האוצר לוחץ על בנק ישראל להפחית את הדרישות להון עצמי של בנקים חדשים ומוכן אף לסבסד את ההשקעה במיחשוב של בנקים חדשים . זאת כאשר מחקרים מראים שמערכת פיננסית מרובת שחקנים, כלומר מערכת שיש בה הרבה מוסדות אשראי היא יותר מסוכנת ממערכת יותר מרוכזת.
2. המערכת היא יקרה מאוד.
אחד התפקידים החשובים של המערכת הפיננסית הוא לתווך בין ציבור החוסכים ובין היזמים שזקוקים להון כדי להשקיע ביוזמות כלכליות בתעשייה, בבנייה ובשירותים ולפתח את המשק. בארץ זהו התפקיד של קרנות הפנסיה , קופות הגמל, חברות הביטוח ובתי ההשקעות שמזרימים את החסכונות של הציבור דרך שוק ההון והבורסה למימון כול מיני יוזמות כלכליות.
המערכת הזאת היא יקרה מאוד. הגורמים השונים הפועלים בתחום הזה, משתדלים להרוויח לעצמם רווחים נאים, ומצליחים לגזור לעצמם "קופונים" יפים. מחקר של Thomas Phillippon , מאוניברסיטת ניו יורק מצא שבמשך כול המאה האחרונה ה"מערכת" כירסמה מידי שנה בין 1.5% ל-2% מן הנכסים שהיא ניהלה. כלומר מסך הנכסים הפיננסיים של הציבור. תומס פיליפון כלל בתשלומים שהמערכת הפיננסית לוקחת לעצמה גם את התשלומים שהיא לוקחת מן החברות שמגייסות מימון כמו העלויות של חיתום ניירות ערך, תשלומים ליועצים ומתווכים למיניהם וכדומה.
פירושו של דבר שלמרות כל השיפורים בטכנולוגיה של הטיפול בנכסים הפיננסיים ובמיחשוב , המערכת הפיננסית איננה יעילה יותר עכשיו מאשר הייתה בסוף המאה ה- 19 , כאשר צריך היה לשמור את כל ניירות הערך בכספות מוגנות היטב, והנהלת החשבונות התנהלה בכתב יד בעפרונות ועטים. במילים אחרות: כול הרווח מהשיפורים הטכנולוגיים הלך לרווחים של בעלי המוסדות, המנהלים והעובדים במערכת. הרווחים האלה לא הגיעו לציבור החוסכים.
כאשר הצמיחה הכלכלית היתה בסדרי גודל של 4% עד 6% לשנה הרווחים הספיקו גם לרווחים המופרזים של המערכת הפיננסית ועובדיה וגם לחוסכים. אבל כאשר ההשקעה של חסכונות הציבור, שהם בעיקרם חיסכון פנסיוני המיועד לקיום בעת זיקנה , המושקעים באגרות חוב, במניות ובנכסי דלא-ניידי יכולה לתת בקושי תשואה שנתית של 2% עד 3% , אם "המערכת" לוקחת לעצמה 1.5% עד 2% , פירוש הדבר, שהמערכת לוקחת כמחצית עד שני שליש מן התשואה הגולמית של הנכסים, ולכן מקטינה במידה מזעזעת את ערכו של החיסכון הפנסיוני.
החוקר האמריקאי כתב על המצב בארה"ב, אבל המצב בישראל איננו טוב יותר.
אינני מכיר חישוב דומה שנעשה בישראל על העלות הכוללת של התיווך הפיננסי. אבל בכדי "לסבר את האוזן" ולקבל מושג על גודל הסכומים שבהם מדובר אציג אומדן מקורב של העלות של חלק מן הנכסים הכספיים של הציבור, ש"הרפורמה" המכונה "רפורמת בכר" חלה עליהם. מדובר בערך על 40% מן הנכסים הפיננסיים של הציבור. "רפורמת בכר" הכריחה את הבנקים למכור את ניהול קופות הגמל וקרנות הנאמנות לחברות הביטוח ול"בתי השקעות" . הקונים העלו את "דמי הניהול " של הנכסים שהם מנהלים בערך פי שניים. בעקבות רפורמות אחרות של הממשלה הועבר גם הניהול של קרנות הפנסיה "החדשות " לידי חברות הביטוח. התוצאה של הצעדים האלה היתה שחברות הביטוח גבו מציבור החוסכים, במשך עשר השנים מאז 2005 (שאז הונהגה רפורמת בכר) בערך 100 מיליארד שקלים שזרמו לשלושה שימושים (1) לתשלום ריבית על ההלוואות שמימנו את רכישת קופות הגמל וקרנות הפנסיה (2) לתשלום המשכורות הגבוהות של עובדי המערכת ו – (3) לרווחים של החברות ובעלי השליטה בהן.
האומדן הזה מבוסס על החישוב הבא: "המשקיעים המוסדיים" שהם חברות הביטוח ובתי ההשקעות המדוברים ניהלו בראשית התקופה (ב- 2005 ) נכסים בשווי כ- 670 מיליארד (אחוז אחד מזה – 6.7 מיליארד). הסכום המנוהל גדל כול שנה הודות להפקדות השוטפות, וכך בשנת 2015 הגיע שווי הנכסים המנוהלים על ידם לכ- 1300 מיליארד. בממוצע הם ניהלו כול שנה כטריליון שקלים. אחוז אחד מ – 1000 מיליארד הוא 10 מיליארד . בעשר שנים 100 מיליארד.
רק בשנים האחרונות הממונה הנמרצת על שוק ההון במשרד האוצר, שהיא גם המפקחת על חברות הביטוח, כפתה עליהן ועל בתי ההשקעות להפחית את דמי הניהול שהם גובים עבור הניהול והשמירה על קרנות הפנסיה, קופות הגמל, קרנות ההשתלמות, פוליסות הביטוח הנקראות ביטוח מנהלים (שהן חסכונות של הציבור לזמן ארוך לכל עניין ודבר), הצבירה בקרנות לתשלום פיצויי פיטורין וכיו"ב . אבל יש עדיין הרבה מה לעשות בנושא זה: לייעל ולהפחית את העלות של ניהול החסכונות לזמן ארוך ולהגדיל את חלקו של הציבור ברווחים מן ההשקעות במפעלים כלכליים בתעשייה , בתשתיות, בבנייה, ביוזמות של טכנולוגיות עילית וכדומה.
הלקח מן המחקר של Phillippon הוא , שכאשר המערכת הפיננסית פועלת בשוק חופשי בלי הגבלות והסדרה על ידי מערכת רגולציה אפקטיבית ובלי פיקוח הדוק, כוחות השוק מביאים לכך שהיא מצליחה להרוויח על חשבון הציבור רווחים מופרזים. התחרות וכוחות השוק כשלעצמם אין בכוחם לרסן את החתירה של המוסדות להרוויח. אף על פי כן, אצלנו בישראל עדיין רבים (ובכללם שר האוצר) משלים את עצמם שתוספת של 2-3 בנקים חדשים, שינסו להתחרות בבנקים הקיימים ושינסו להרוויח כדי להתקיים,ייעלו את המערכת ויכריחו את הבנקים וחברות הביטוח הגדולות להוזיל את שירותיהם.
קיימים בארץ 2 בנקים "קטנים": בנק איגוד ובנק ירושלים (שיש ביניהם הבדל גדול). שניהם מנסים במבצעים שונים ובהוצאות גדולות על פירסום להתחרות בבנקים הגדולים ולמשוך אליהם לקוחות . עד כה התוצאות הן די צנועות. שניהם הרבה יותר גדולים מהבנקים החדשים ששר האוצר וועדת שטרום חושבים שיביאו גאולה למערכת הפיננסית , ייעלו את המערכת ויוזילו את שירותיה. ושר האוצר מוכן לסבסד אותם ולוחץ על נגידת בנק ישראל להגמיש את דרישות המינימום לבנק חדש. וזאת על אף המחקרים המראים שמערכת בנקים מבוזרת – כלומר מערכת שיש בה הרבה בנקים – היא יותר מסוכנת ממערכת יותר מרוכזת.